הדרך של לי קורן מהשראה לעסק בינלאומי
״לי מתרגמת דימויים ממסעות בעולם ומנופים אורבניים, למוצרי טקסטיל תחת מותג האקססוריז הטבעוני שלה. אחרי שסיימה את התואר בתקשורת חזותית היא התחילה לעבוד כמעצבת בסטודיו לעיצוב. האמת שהיא חשבה שזה החלום שלה אבל עדיין משהו לא עזב אותה - נותר בה געגוע לטקסטיל. לאט לאט היא מצאה את עצמה לומדת איך לפתוח בכוחות עצמה עסק. כן, כולל טבלאות אקסל סבוכות. אז איך היא הצליחה להקים עסק שמעורר עניין בחו”ל, תופס תאוצה וצובר הצלחה שאפילו היא לא ציפתה לה? ואיך מוצאים זמן ליצירה עצמה בזמן שצריך לנהל עסק?״ (מתוך הפודקאסט פופקורן)
״כשפוגשים את לי קורן קשה להאמין שמאחוריה מותג שנמכר ב Urban Outfitters ו-Anthropologie. היא כל כך צנועה ושקטה, ועם זאת, היא יודעת בדיוק מה היא עושה.
איך יזמית נוצרת
כשהייתי בכיתה ב׳ זיהיתי שוק בקרב החברות שלי לכיתה של ברביות יד שניה, מוצר נחשק שבזמנו היה יקר. החלטתי לתפוס את ההזדמנות. זה נפל דיי מהר כשאחת האמהות התקשרה לאמא שלי והתברר מאיפה השגתי את הברביות למכירה. בחרתי ברביות שאחותי כבר לא שיחקה בהן, ללא ידיעתה. הייתי צריכה להחזיר את הכסף לילדה, ששמרה את הברבי, והייתי צריכה לקנות לאחותי ברבי חדשה. העסקים הבאים שלי כבר פעלו בצורה חוקית.
תיקי נשים בעבודת יד, בהשראת מסעות בעולם
לי קורן הוא מותג תיקים ואקססוריז טבעוניים, אבל עוד הבט של המותג, חוץ מהשימוש בחומרים לא מן החי, הוא שלא רק המוצר המוגמר, צורת התיק, היא העיצוב שלי, אלא גם ההדפס על הטקסטיל עצמו. זאת אומרת שאני מעצבת גם פרינטים. חלק מהם אחר כך מודפסים דיגיטלית, אבל הרוב הגורף מודפסים בדפוס רשת ידני. התיקים שלי בהשראת טיולים בעולם, אבל הם נועדו לשימוש עירוני. השילוב בין השניים, בין העירוני לבין הטבע, בין חיי היומיום לצורך באוויר לנשימה, מתוך הצורך לאזן אותם נולד המותג. מה שמנחה אותי יכול להיות מצד אחד הנושאים שצילמתי במסעות שונים, ההופכים להדפסים שמעטרים את התיקים, ומצד שני הצורות של התיקים והפונקציונליות שלהם גם משדרות את אותו הדבר.
זאת אומרת אני משתמש בתיק ואני מרגיש כאילו באתי איתו לטיול, אבל גם ביום יום הוא כמו מזכרת מטיול.
נכון. לתיקים שלי בדרך כלל כמה שימושים, למשל תיק שהוא גם תיק גב וגם תיק צד וכל הצורה שבה הוא בנוי היתה מתוך מחשבה על טיולים ואיך לתת לך ראש שקט מגניבות, שלא יוכלו לכייס אותך ברכבת או בשוק הומה. אני מקדישה הרבה תשומת לב לצד הפונקציונאלי של המוצר.
רגע, איך התגלגלת לעסק תיקי וארנקי נשים?
זה התחיל במקרה, בהקשבה פנימית. למדתי בשנקר תקשורת חזותית. בשנה השלישית או הרביעית היה לי קורס ששלח כל אחד לחפש את השפה האישית שלו. קורס מאוד פתוח וקשה, למצוא את הקול האישי שלך.
אבל איך עושים את זה לעזאזל?
במהלך כל הסמסטר הסתבכתי עם זה ולא מצאתי את הדרך. הכיוון היחידי שהמרצה נתנה לנו הוא שהיא רוצה שנתייחס לסביבה שבה אנחנו חיים, אם זה פוליטית או חברתית, כל דרך שהיא. התחלתי לקרוא בספרים ולחפש תוכן, וככה הגעתי לספר ״לעצב עיצוב״ של המעצב והמרצה קניה הרה. זה ספר שמאגד פרויקטים שערך עם הסטודנטים שלו. אחד הפרויקטים נקרא ex-formation. הכוונה היא להוציא מידע כדי להבין אותו מחדש, תהליך של החזרה שעושים לדברים שנראים לנו מובנים מאליהם. נקודת המוצא של התהליך, היא שביומיום שלנו, כדי לתקשר אחד עם השני, כדי להתנהל בעולם של עומס ויזואלי, המוח שלנו מסנן מידע ומפשט אותו עבורנו, אנחנו לא מקדישים לו תשומת לב ומחשבה מחדש בכל פעם שאנחנו נתקלים בו. זה בעצם אומר שאנחנו מפספסים המון מידע, ולא מכירים דברים טוב כמו שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותם.
למשל קשה לי לזכור עכשיו אם המדרכה בדיזינגוף יותר רחבה או צרה מהמדרכה בקינג ג׳ורג, כי המוח שלי אומר לי תלך פה - זאת מדרכה - אל תלך לשם - זה כביש, אבל אולי עשו הרחבה ויש מסלול אופניים? אולי באחד שתלו עצים או דשא?
שאלתי את עצמי, מה אם אתבונן בסביבה שבה אני חיה? בתקופת הלימודים נעתי על הציר של יפו, תל אביב, רמת גן וגבעתיים. לקחתי איתי את המצלמה והתחלתי להסתכל על דברים שמבחינתי הם סמל עירוני ישראלי קלאסי, כזה שאנחנו לא מתייחסים אליו מרוב שהוא מוכר, כמו תריסי פלסטיק. התחלתי להסתכל עליהם בנסיעות אוטובוס ובהליכות בעיר, והתחלתי לזהות ממש מקצבים מוזיקליים בתריסים שבורים, בשלבים שלא לגמרי פתוחים. צילמתי ואספתי בניינים וחלונות, וכך התחלתי לחלץ גרפיקות מהמקצבים השונים שיוצרים שכנים שונים בדירות ובניינים בגדלים ומקומות שונים.
את אותו התהליך עברתי עם פרזולי סורגי חלונות ותיבות דואר. בהרבה בניינים כל אחד הביא את תיבת הדואר שלו ממקום אחר, ובסוף נוצר אוסף ייחודי בכניסה לבניין. התחלתי להוציא פאטרנים מהצילומים האלה, והפרויקט שנוצר נועד להחזיר את הדפוסים החדשים האלו לעיר כתיקים וצעיפים.
הקורס והתואר הסתיימו, והתחלתי לעבוד בסטודיו לעיצוב גרפי שעסק בעיקר בספרים ומגזינים, משהו שחשבתי באותה נקודת זמן שהוא החלום שלי, אבל הרגשתי שהפרויקט ההוא לא עוזב אותי. אני לא מתחרטת על העבודה שם, זה היה ניסיון שעזר לי המון אחר כך - למדתי שם ניהול סטודיו מא-ת, קשרי לקוחות, קשרי ספקים ועוד.
ללכת בעקבות תחושת הבטן
לקחתי כל מני קורסים כמו הדפס רשת ותפירה. כשרציתי לשכור שעות עבודה בסטודיו לדפוס רשת כדי להמשיך לשחק עם זה, הופתעתי מהצעת המחיר שקיבלתי. הסתכלתי על שולחן העבודה שלי בדירה, שהיה מאוד גדול ומזמין, והתחלתי להתקשר קצת לספקים לבדוק כמה יעלה לי לקנות ציוד הביתה. הבנתי שבמחיר של 8 שעות עבודה בחוץ אני יכולה לקנות את כל הציוד שאני צריכה כדי לעבוד מהבית. (פירוט על הטכניקה והציוד למתעניינים, בפודקאסט). אבל כדי לקנות את כל הציוד צריך סיבה, הצדקה. אז הסתכלתי קצת על דברים שהתחלתי לעשות ואמרתי שיש כאן פוטנציאל, אפתח עסק. מפה ועד הנקודה שבה פתחתי את העסק עברו מספר חודשים, בהן צרכתי כמויות של מידע בנושאים הקשורים ללמוד איך עסק עובד, איך מתמחרים ואיך משווקים.
פתחתי חנות אונליין באטסי, עוד לא היה לי אתר משלי, וחשבתי להתחיל למכור קצת, אבל העסק צמח יותר מהר ממה שציפיתי. כבר בשנה הראשונה התחילו לפנות אליי בלוגריות ומגזינים והתחילו לפנות אליי חנויות מחו״ל. אני חושבת שהיה לי משהו חדש להציע, והיו לי צילומים מאוד טובים שבלוגריות אהבו לשתף. ברגע שהן התחילו לשתף, עוד שיתפו וזה התפשט. ברגע שהעסק התחיל לתפוס תאוצה הייתי צריכה לעזוב את העבודה היומית. מצאתי את עצמי מתרוצצת המון, והתחלתי להרגיש חנוקה. בין העבודה היומית לספק א׳ לב׳, בין ריצה לאוטובוס ופספוס של השני, נזכרתי בנופים מטיולי עבר שלי ובתחושת האוויר שהם נתנו לי. חשבתי שיהיה מדהים לשלב את זה, שתהיה לי חתיכה מהדבר הזה ביומיום. התחושה הזו, המחשבה הזו, התפתחה לקולקציה שלמה של נופים והיא עד היום חלק בלתי נפרד ממטרת המותג - להקליל, להכניס מצב רוח של טיול ליום יום.
אגב, בהתחלה לא שמתי דגש על זה שהתיקים טבעוניים (המותג כולו הפך לטבעוני קצת בהמשך, יחד איתי). קצת התביישתי שהתיקים לא באמת מעור, היתה תקופה שנורא חששתי שזה יפגע לי בעסק, שהפריטים יתפסו כפחות איכותיים. אלו היו זמנים אחרים. פתאום התחלתי לקבל תגובות של ׳איזה כיף שאת מעצבת תיקים טבעוניים׳, ׳איזה כיף שיש פתרונות שהם לא עור׳. יום אחד בלוגרית שפניתי אליה כתבה לי שהיא נורא שמחה לגלות שהתיקים לא מעור, ולמה אני לא מפרסמת בגדול שהמותג טבעוני. הבנתי שיש לי קהל שמעריך את הבחירה.
רגע, קיבלת את האימייל מאנתרופולוג׳י, מה עשית? קפצת על המיטה מאושר?
זה לא משנה אם זה אנתרופולוג׳י או כל חנות אחרת, כל פעם שמגיעה הזמנה זה אושר, באמת. זה עדיין לא מובן מאליו עבורי שיש קהל לפריטים שאני מעצבת, וזה לא מובן מאליו שזה העסק שלי. אני מעריכה כל הזמנה שנכנסת :)